נראה שוייזל מפציר בקוראיו - או ליתר דיוק מנסה למצוא מבין קוראיו מי שיטול על עצמו אחריות ויעשה מעשה שעשוי להיות גורלי עבור עם ישראל: "אמר המעתיק אם אמת הדבר שנמצא דברי הימים עברי כזה ליהודים אשר בקושין ושעד היום יש בידם הספרים הנזכרים בקצור ד"ה זה, כמה תגדל חובת כל איש חכם לתת לבו על הדבר הזה, לעשות מאהבת בקשת האמת מה שיש לאל ידו לעשות, הן בעצה הן בפועל בעבור השג ספר ד"ה אשר לאחינו בקושים, וביותר להשיג העתקה נאמנה מכל הספרים אשר בידיהם, לא שמעתי מעולם דבר גדול כזה, כי אז נראה אם ספר תורת משה רבינו שבידם מסכמת בכל עם ספר תורה שלנו, לא אוכל לפרוט הטובה הגדולה שיגיע מזה לישרי לבב בכל פרטיה, כי אם תסכים בכל עם אותה שבידינו, תהיה לאות לבני מרי האומרים שבבית ראשון נשכחה התורה מישראל ונאבדה מתוך הקהל... ואין ראוי להעלות על ספר מה שאומרים בעלי ריבנו על עזרא הכהן, ושאין התורה שבידינו כמו שהיתה מלפנים... אע"פי שנוכל להראות מצד השכל כי תהו המה, עוד כעשן יכלו, אם יגיע לידנו התורה שהיא ביד היהודים מגלות שלמנאסר... וכן בענין המחלוקת במלא וחסר ובקרי וכתיב..." (עמ' כ)

ושוב מוסיף: "אם אמת הדבר הנאמר בקצור ד"ה זה, לא לכבוד יהיה לבני ישראל, אשר השיבה ידם לחקור ולדרוש בענין זה, ולשאוב האמת ממקורו וממקומו, ולא שמו על לבם לעשות חסד זה עם בני הגולה הנתלים על שבר בית יוסף... להודיעם כי עוד עמק העכור יהיה לפתח תקוה, באשר רבים מהם האובדים בין העכ"ום, עוד לבם לב ישראלי, ואמרים בני ישראל אנחנו, ורבים מהם עד היום הולכים בדרך ה', וספר תורת ה' אתם..." (עמ' כט).

קריאה ישירה עוד יותר יש בסוף ה"מאמר", שם הוא פונה ליהודים אשר יושבים במדינות שונות באירופה ולהם מהלכים בארצותיהם: "כל איש ישראל אשר השיגה ידו לשאת ולתן עם אחינו היושבים בקושין, ודורש מפיהם האמת בכל פרטיו ויגד לנו הדברים באר היטב, תבוא עליו ברכה, כי מלאכת ה' הוא עושה, ומה נקל הדבר הזה לעשותו למקצת בני עמינו אשר להם יד ושם בחצרות נכבדי ארץ הוללנדי, כי אם הנכבדים האלה ידברו באזני ראשי ומנהיגי האניות, וגם יכתבו לנכבדים מכיריהם באי סילון ובחוף מאליבאר שיחקרו על הדבר הזה... עשה יעשו ויצליחו. וכן נכבדי היהודים שבאינגליטירי..." וכן הלאה. (עמ' ל)