לשון ההקדמה: "אמר המגיד, ראה ראיתי מגלות עפות, הולכות וטופסות, כיום זה בכל שנה, בכל עבר ובכל פנה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, איש איש כדרכו. וכאשר חקרתי יסודותים ואבוא עד תכונותם ועקבותיהם אלי נודעו על מה אדניהם הטבעו ראיתי מקצתו מלאכת המליצה רודף ומקצתו ריחו נודף וסרח העודף מקצתו כדבש תמרים ומקצתו כלענה מרים וכתאנים השוערים מקצתו תפוחי זהב מן ואהב גדולה ורהב ומקצתו קשה כברזל גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל ויותר מזה ראיתי אותמים שמם בראשי הדלתות ושמו אותותם אותות איש איש לבית אבותם למען יעמדו לדורותם והוא לעד על מעוט הכרתם וחסרון הבנתה ולא תמחה חרפתם כי לא ראו חכמת המליצה היפה כתרצה בלי דופי ושמצה וכאשר יראו האנשים האלה איזה אגרת נועם המליצה אוגדת וחן ההגיון חוגרת יאחרו הנה היא סגורה ומסוגרת אין זה לשון אדרת כ"א צרעת ממארת לא בזא' יתהלל המתהלל ואת נזרו לארץ יחלל בעיניו קורץ וברגליו חולל... והנה איש כזה נדמה בעניניו לעטלף בחלשת עיניו אשר לא יכול להביט בשמש ואל נצניו ויחשוב כי בשמש מקרה מה ופגע ובאמת בעיניו עמך הנגע כן אלו האנשים בדעתם חלשים ע"כ אמרתי אל לבי אל תשמיע כיום קולך פן יבוזו לשכל מליך.
אמר המגיד וכאשר גמרתי עמדי למשוך את ידי ולעמוד על עמדי יעצוני כליותי אל נא תהי כאיש עצל עשה זאת אפה והנצל ערוך אגרת והכן אל אשר ידע למקרא כתבא על כן חבר אותו ממלות קלות שחוק והוללות דבר חלקות מזה מהתלות מעניני שמחת פורים ממעשי השכורים סדר אכילתם ומרוב שמחתם איש על דגלו יחנה ודבר כזה לא ישבח ולא יגונה.