על הקשר בין הקורא לבין המחבר ועל "יחסי האמון" שביניהם, נאמר בהסכמה: "המחבר העלים את שמו ולא רצה להתודע ולהגלות באמרו כי לא לתפארת הוא לו כי תחלת פעולתו המחברת הזאת היתה לכונה שניה וגם העלותו אותה בדפוס הוא אצלו בהכרח ובביטול רצונו ... גם באמרו [המחבר?] שאינו מן הצורך להזכיר שמו לעומת מחברתו זאת אחר שאיננה בנויה על ענין תוריי מאחד מסדרי התלמוד שצריך הקורא לדעת מבטן מ יצא הכרך ואם הוא ראוי לסמוך על דעתו... כי לא היתה פעולת המחבר ואומנות עטו באמונת עתו ולא ישיג בה הקורא חוסן ישועות בחוסן ישועות ולא חכמה ודעת בחכמה ודעת רק יראת ה' היא אוצרו אשר אצר בה בחלק ממנה אשר פיו יקבנו בשם תוכחת מגולה שם תתעדן נפש הקרורא בחקירת ענין יראה ואהבה ושאר עיקרים הנוגעים לדת הקדושה ... (ושאר דבריה [של מחברת זו] הם טפלים להם והם אצלם במדרגת תיק הספר הנצלת עם הספר...) ובענינים הנתלים ביראת ה' רשות נתונה לכל אדם לדבר ואוזן השומע מלין תבחן ואם נכונה בפיו כבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו כל אלה דברי המחבר..."
מן הקוראים הוא מבקש "לדין אותי לכ"ז. גם בקשתי שלא להתעמק במחברת זאת רק לעתות הפנאי בזמן שלשה שבועות מקריאת הסדרים וישב מקץ ויגש כי דבר בעתו וכו'"
"ותדעו נאמנה שלא תמצא בכל המחברת מלה זולת מלשון עברי והחפץ ימלא ידו לחפש בספר קונקורדאנציע שם ימצאנה ודרך כלל אומר שהבקי במקרא תנ"ך ובלשון מליצה יקראנה בשובה ונחת וימצא נחת ".